בתלמוד

במשנה, (קידושין, א,א) קיימות שלוש דרכים שונות לביצוע הקידושין:

כסף - האיש נותן לאישה במתנה כסף או שווה כסף, לכל הפחות בשווי פרוטה.

שטר - האיש נותן לאישה שטר אירוסין, כעין חוזה הסכמה על הקידושין.

ביאה - האיש מתייחד עם האישה ובא עליה (מקיים עמה יחסי אישות). רב, מגדולי האמוראים התנגד בחריפות לשימוש בפועל באפשרות זו, ואף הלקה את אלו שקידשו כך.

כיום נהוג לקדש בטבעת ללא תוספת אבן טובה.

אמירה

האיש נדרש להבהיר את מטרת המתנה שנתן וכן את מטרת הביאה כך שכוונתו תהייה ברורה, וגם שתיקת האישה תוכל להחשב להסכמה לקידושין. מבחינה הלכתית אין הבדל בלשון ההצהרה, כל עוד היא ברורה, ואמירה כמו: "התקדשי לי" תקפה.

כיום נהוג לומר "הרי את מקודשת לי", ולפרט "בטבעת זו" ולהוסיף "כדת משה וישראל" כנראה כדי להתנות את הקידושין בהסכמת "דת משה וישראל", שהממונים עליה הם חכמי ההלכה. אך מצד הדין, אין הכרח להוסיף פרטים אלו.

בשטר אין צורך בכל אמירה, אלא הבעל כותב לאשתו "הרי את מקודשת לי", ונותנו לה. בשונה מכל השטרות בהם המקנה כותב את השטר ונותנו לקונה, כאן הבעל הקונה את האשה בקניין אישות, כותב את השטר, כאמור בפסוק "כי יקח איש אשה", שעל הבעל לעשות את קניין האישות ולא על האשה‏. כמו גט, על השטר להכתב לשמה.

למרות שהבעל כותב את שטר הקידושין, נחלקו האמוראים אם על השטר להכתב מדעתה של האשה, לפי רבא ורבינא אין צורך ששטר הקידושין יכתב מדעתה כמו שאין הגט נכתב מדעתה, ולפי דעתו של רב פפא ורב שרביא על השטר להכתב מדעתה, מכיוון שתמיד נדרשת בשטר דעתו של המקנה, וכאן האשה מקנה את עצמה לבעל, ואם לא נכתב מדעתה הוא פסול‏ וכך נפסקת ההלכה‏.

עדי קידושין

הקידושין וההכרזה חייבות להיעשות בפני שני עדים כשרים שיראו שהאיש קידש כראוי, והאישה הסכימה במפורש או בשתיקה.

באמצעות שליח

ניתן לבצע קידושי כסף ושטר באמצעות שליח. האיש יכול למנות שליח לקדש, והאישה יכולה למנות שליח לקבל את הקידושין. (משנה קידושין, ב,א). כך שתאורטית שליחו של הבעל יכול לקדש את האישה באמצעות שלוחה, ללא נוכחות שני הצדדים.

השלב בו נדרשים עדים כשרים הוא שלב מסירת הכסף או השטר, אך אין חובה לעדים בשלב מינוי השליחים.

קידושין כאלו נדירים ביותר בימינו, שכן נהוג כיום להצמיד את הקידושין לנישואין, שבהם יש צורך בנוכחות החתן והכלה. מקרה מפורסם שבו נערכו קידושין בצורה זו היה בין יגאל עמיר ולריסה טרימבובלר, שאושרו כתקפים על ידי בית הדין הרבני בירושלים.